פסק-דין בתיק ע"פ 6041/10

השופט צ' זילברטל:

1.        בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' צלקובניק) הרשיע את המערער ביום 3.6.2010 בעבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) וגרימת נזק לרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות).

           ביום 15.7.2010 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער ל- 10.5 שנות מאסר, מהן 9 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כשהמאסר בפועל ירוצה במצטבר לעונש של 4 שנות מאסר שנגזר על המערער בתיק אחר. כמו כן, חויב המערער לפצות את משפחת המנוח, שבהריגתו הורשע, בסכום של 50,000 ש"ח. המערער נפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 20 שנה מתום מאסרו ולאחר תום תקופת פסילה שהוטלה עליו בתיק אחר.

           מכאן הערעור, הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.

2.        כתב האישום שהוגש נגד המערער מתייחס לשתי תאונות דרכים שהתרחשו בבוקר יום ה-16.3.2006 ושבגרימת תוצאותיהן הואשם המערער.

           התאונה הראשונה התרחשה בשעה 07:40 לערך, כאשר המערער נהג ברכבו, מסוג מאזדה לנטיס 323, מ.ר. 8938729 (להלן: הרכב), בכביש דו סטרי העוקף את שכונת המגורים מס' 11 בעיר רהט, בה הוא מתגורר. המערער נהג את רכבו בכביש האמור, מדרום לצפון, לכיוון היציאה מרהט. באותה עת היו במקום הולכי רגל ובהם ילדים שהיו בדרכם לבית הספר. כאשר המערער הגיע עם רכבו לצומת הכניסה לשכונה 11, החל אחד הילדים לחצות את הכביש, מימין לשמאל (בכיוון נסיעת המערער). המערער, אשר נהג במהירות גבוהה העולה על המותר ושאינה הולמת את תנאי הדרך, לא הספיק לבלום ופגע עם חזית הרכב באותו ילד שחצה את הכביש (להלן: התאונה הראשונה). או אז נסע המערער לאחור, הסיט את הרכב ימינה כדי לא לפגוע במנוח המוטל על הכביש והמשיך בנסיעתו בכיוון היציאה מהישוב, כל זאת מבלי שעמד על תוצאות התאונה ומבלי שהושיט עזרה לילד הפגוע. מותו של הילד, מחמד נג'אח, יליד 6.12.1998, תלמיד כתה ב', שהיה כבן 7.5 שנה במותו (להלן: המנוח), נקבע בשעה 08:30.

            המערער עזב את מקום התאונה במהירות, בנסעו צפונה. בסמוך לשעה 08:20 פגע עם חזית רכבו בחלקו האחורי של רכב מסוג רנו ברלינגו שחנה בצדה השמאלי של דרך עפר בסמוך לכביש 40 ולחוות פיליפ. בתאונה זו (להלן: התאונה השניה) נגרם נזק לרכב החונה, כמו גם לרכבו של המערער. לאחר התאונה השניה הגיעו שוטרים למקום ובשעה 12:00 עצרו את המערער כחשוד בגרימת התאונה הראשונה.

3.        המערער טען, כי כלל לא היה מעורב בתאונה הראשונה, שכן לא היה במקום בעת שזו התרחשה. בצד הטענה האמורה נטען, כי בכל מקרה מדובר היה בתאונה בלתי נמנעת. המערער הודה, כי נהג ברכב וגרם לתאונה השניה. בתשובתו לאישום אף הודה המערער בעבירה שיוחסה לו בגין תאונה זו, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות.

4.        הכרעת הדין מבוססת, בעיקרה, על ראיות נסיבתיות, שכן איש מהעדים לא זיהה את המערער עצמו כמי שנהג ברכב בעת התאונה הראשונה.

           חומר הראיות כלל מספר חטיבות ראייתיות: א. עדויות של עדי ראיה; ב. עדויות של בוחני תנועה מטעם שני הצדדים ועדות מומחה מז"פ; ג. גירסת המערער ועדיו. צירוף הנתונים המתקבלים מכל אחת מחטיבות אלה הביא את בית המשפט המחוזי להסיק את המסקנה האחת האפשרית, לפיה המערער הוא זה שנהג ברכב ופגע במנוח.

5.        על עדי הראיה נמנו העדים שראו את התאונה הראשונה עצמה ושוטרים שהבחינו, בסביבות השעה 08:00, ברכב הנוסע במהירות ביציאה הצפונית מרהט לכיוון שובל.

           עדי הראיה שצפו באירועי התאונה הראשונה, העידו על רכב לבן מסוג מאזדה לנטיס 323, בו היה מצוי רק הנהג, ששמשת חלונו האחורי שחורה. העדים העידו על רכב שנסע במהירות רבה ועל כי המנוח חצה את הכביש מימין לשמאל (בכיוון נסיעת הרכב), עד שהרכב פגע בו בעוצמה רבה. המנוח הועף באוויר ונפל לפני הרכב. או אז נסע הרכב לאחור, סטה ימינה והמשיך בנסיעה מהירה לכיוון היציאה מרהט. מעדויות אלה עולה, כי באותה עת לא היה במקום כל רכב נוסף.

           ביציאה הצפונית מרהט התמקמו שוטרים לצורך בדיקה שגרתית של כלי רכב. בסביבות השעה 08:00 הבחינו שני שוטרים ברכב שעקף במהירות כלי רכב מסחרי אותו בדקו ויצא מהישוב. אופן נסיעתו עורר את תשומת ליבם. הרכב המדובר היה מסוג מאזדה 323 בצבע לבן. אחד השוטרים מסר בהודעתו, כי שתי הספרות הראשונות של מספר הרישוי היו "89". בבית המשפט סבר אותו שוטר שמדובר בשתי הספרות האחרונות, אך לא היה בטוח בעצמו. אכן, שתי הספרות הראשונות של מספר הרישוי של רכבו של המערער הן "89". מבדיקה שערכה המשטרה באזור רהט נמצאו שני כלי רכב העונים על הנתונים הנ"ל, ואחר מהם הוא רכבו של המערער.

6.        לנתונים המתקבלים מעדויותיהם של עדי הראיה, נוספו ראיות בעלות משקל רב: בזירת התאונה הראשונה נמצאו חלקי רכב אשר על פי בדיקת מומחה מז"פ, פקד צ'רנוברודה, ארבעה מהם התאימו בוודאות לרכבו של המערער - שני חלקים שנשרו ממסגרת לוחות מספר הרישוי ושני חלקים שנשרו מה"גריל" שמתחת ללוחית הרישוי. אין מחלוקת שחלקים אלה אכן שייכים לרכב. עוד יצוין, כי סימני הבלימה שנמצאו במקום התאונה הראשונה תואמים באופן כללי את נתוני הרכב, אם כי נמצא הפרש של כשני סנטימטר בין המרחק שנמדד ברכב עצמו ממרכז צמיג למרכז הצמיג הנגדי, לבין המרחק האמור שנמדד בסימני הבלימה. אוסיף, כי סימני הבלימה מבחינת כיוון התנועה תואמים את עדות עדי הראיה באשר לאופן התרחשות התאונה. על פי מדידות שנערכו, בעיקר בהסתמך על סימני הבלימה, הגיע בוחן התנועה יריב בן-שחר למסקנה, כי הרכב נסע במהירות של 86.75 קמ"ש ובעת הפגיעה במנוח מהירותו היתה 45.4 קמ"ש.

7.        בית המשפט המחוזי דחה מכל וכל את גירסת המערער, וקבע כי הן המערער והן אחיו, סלימאן, שהעיד מטעמו, לא העידו אמת.

           בתשובתו לאישום מסר המערער, כי כלל לא נהג ברכב במועד התאונה הראשונה. בגירסה אחרת מסר, שיצא מביתו בשעה 06:30 ונסע ישירות לאזור חוות פיליפ (הוא האזור בו התרחשה התאונה השניה). זמן הנסיעה מרהט לאזור התאונה השניה הוא כ- 30-25 דקות. לפיכך טען המערער, שהתאונה השניה אירעה בסביבות 06:50 - 07:10. אלא שלפי עדויות העדים שנמצאו ברכב הרנו בעת שנפגע בתאונה השניה, זו אירעה בשעה 08:20 לערך. נתון זה מתיישב גם עם נתוני איכון הטלפון הנייד של המערער, שלפיהם בשעת אירוע התאונה השניה המכשיר היה באזור רהט ולא באזור חוות פיליפ. לא זו אף זו - המערער מסר גירסה לגבי מטרת הנסיעה לאזור חוות פיליפ. על פיה, בכוונתו היה לאסוף בת של מכר, משבט אלעזזמה, אותה נהג, לדבריו, להסיע מידי יום ה' ללשכת התעסוקה. אלא שגרסה זו לא נתמכה בכל ראיה נוספת, על אף שהמערער מסר כי אבי הבחורה יגיע למסור עדות. המערער גם הסתבך בשקרים לענין הימצאות הטלפון הנייד ברשותו בעת קרות האירועים.

8.        כאמור, המערער הודה בעובדות התאונה השניה. בהקשר זה יצוין גם, כי על פי עדויות השניים שנמצאו ברכב הרנו, המערער לא היה מעוניין שתוזמן משטרה, ובני משפחתו שהגיעו למקום סמוך לאחר התאונה השניה, הצטרפו לעמדה זו. המערער גם טען, שאין צורך להזמין אמבולנס. יתרה מכך, העובדה שפגע ברכב חונה, בעת שנסע בדרך עפר כבושה, מעידה על כך שנסע בחפזה ובחוסר זהירות, מה שמחזק את האפשרות שברצונו היה להתרחק מרהט מהר ככל האפשר.

           גם אחיו של המערער, סלימאן, מסר גירסה בלתי מהימנה, ובכללה טען, שהמערער הגיע אליו לשוק ברהט, בניגוד לגירסת המערער עצמו.

9.        כיוון שלא היתה מחלוקת שהמנוח נפטר כתוצאה מהפגיעה שנפגע בתאונה הראשונה, ונוכח מארג הראיות שפורט (בחלקו העיקרי) לעיל, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי המערער נהג ברכב וגרם למות המנוח.